ככל שזיכרון השואה הולך ונמוג, האנטישמיות המסורתית ההופכת לעמדה אנטי-ישראלית כבר אינה נחשבת לבלתי-תקינה פוליטית.
ישראלים רבים מתלוננים על כישלונותיה של הההסברה הישראלית. מדוע קשה להסביר את מה שרוב הישראלים רואים כהתנהגות סבירה של מדינה הנלחמת בטרור ובשנאה תהומית?!
ובכל זאת, לא קל ללמד סניגוריה על ישראל באירופה. קיימת אנטישמיות מושרשת בכל רמות החברה האירופית. אירופה לא הייתה מארחת ידידותית עבור יהודים, שסבלו בה מדעות קדומות, אפליה, פוגרומים, גירושים ולבסוף מן הנורא מכל – רצח עם.
יתר על כן, ככל שזיכרון השואה הולך ונמוג, האנטישמיות המסורתית ההופכת לעמדה אנטי-ישראלית כבר אינה נחשבת לבלתי-תקינה פוליטית.
לרוע המזל, אירופה לא הצליחה לטהר את עצמה מן החולי האנטישמי. ההגירה המוסלמית רק הוסיפה נדבך נוסף של אנטישמיות. יהודי החובש כיפה אינו בטוח ברחובותיהן של רוב ערי הבירה במערב אירופה. עצוב מאוד שמוסדות יהודיים נאלצים להזדקק לאבטחה על ידי המשטרה המקומית.
זווית אחרת המעמידה את ישראל באור בלתי-מחמיא עבור אירופאים רבים היא התפישה הנכונה את ישראל כדומה לארצות הברית ובעלת בריתה. הפער שבין אירופה לארה”ב הולך ומתרחב, במיוחד מאז עלייתו של דונלד טראמפ לנשיאות. כמו כן, התרבות האסטרטגית של ארה”ב שונה מאוד מזו האירופית, וקרובה בהרבה לחשיבה האסטרטגית הישראלית. באופן בלתי-נמנע, ישראל נראית באור רע.
תחושות האשם של האירופאים עקב עברם הקולוניאלי גם מעמידות גם הן את ישראל בעמדת נחיתות. ראיית ישראל כהתיישבות אירופאית העוקרת את הפלסטינים הילידים כמובן מהווה התעלמות מן הקשרים ההיסטוריים של היהודים למולדתם העתיקה.
יתר על כן, ראיה כזאת מטפחת גישה סלחנית כלפי הישויות הפלסטיניות המושחתות והדיקטטוריות (הרשות הפלסטינית ועזה) ולהפרות זכויות האדם השיטתיות שהם מבצעים.
מעל לכל, לאירופאים חסרה היכולת האינטלקטואלית לתפוס את המציאות העגומה של המזרח התיכון, שחי באזור זמן אחר. בניגוד לאירופה השלווה, המזרח התיכון הוא אזור מוכה עימותים. במזרח התיכון, מדינות יוצאות למלחמה כדי להשיג מטרות פוליטיות. השימוש בכוח הוא חלק בלתי-נפרד מכללי המשחק ומארגז הכלים העומד לרשותם של ראשי מדינות. בעוד שבאירופה, ובמיוחד בחלקיה המערביים, השימוש בכוח נתפש כאנאכרוניסטי, במחוזותינו פעולות צבאיות הן עניין מקובל.
סדאם חוסיין היה גיבור העולם הערבי כשכבש את כוויית בכוח הזרוע. התערבותה הצבאית של תורכיה בסוריה זוכה לתשואות בבית, ומלחמתה העקובה מדם של סעודיה בתימן אינה גוררת כל ביקורת מבית. קשה לדמיין פעולה צבאית אירופית בת-ימינו שלא תעורר התנגדות פנימית.
האירופאים שאינם חוששים ממלחמה, כמובן אינם מבינים לאשורן את תפישת האיום הגבוהה הקיימת בכל המדינות במזרח התיכון. האירופאים אינם מוכנים להוציא כסף על ביטחון, ותופסים טרמפ על מטריית הביטחון האמריקאית. מנגד, מדינות המזרח התיכון מקדישות נתחים גדולים מן התקציב הלאומי שלהן לצרכי ביטחון. כמו כן, כל המדינות באזור חושדות בשכנותיהן וחוששות מהן. החשש מ”פוליטיסייד” – השמדתה של ישות פוליטית – אינו קיים רק בישראל. במשך שנים, סוריה סרבה להכיר בעצמאותה של לבנון, בעוד עיראק תבעה לעצמה את כוויית כמחוז השבעה-עשר שלה.
מדינות האיחוד האירופי אינן מתמודדות עם ערעור משמעותי על הלגיטימיות של גבולותיהן. מנגד, קיימות מחלוקות רבות על גבולות בין מדינות המזרח התיכון, לדוגמה בין סוריה וטורקיה, או איראן ועיראק. נוסף על כך, הפאן-ערביזם שערער על הלגיטימיות של השליטים הערביים ועל המבנים המדינתיים הוחלף רובו ככולו באידיאולוגיה חוצת-לאומים אחרת, פאן-אסלאמיזם. שתי התנועות חוצות-הלאומים נוטות לנקוט צעדים אלימים.
גם הדת היא גורם פוליטי שאינו מובן כהלכה באירופה החילונית ברובה. רוב האנשים במזרח התיכון הם דתיים במידה כזו או אחרת, וזהותם מעוצבת על ידי כתבי קודש. הדבר נכון לגבי הערבים, הטורקים, הפרסים והיהודים.
בניגוד לאירופה של היום, הפרדת הדת והמדינה היא מושג זר באזור שלנו. כוחה העצום של האמונה הדתית בעידוד אנשים לפעולה ולנכונות לשאת כאב רב הוא בלתי-נתפש עבור האירופאי הממוצע. המזרח התיכון הוא כר פורה לקיצוניות דתית. האירופאים חסרים את הכלים הנחוצים על מנת להבין את קנאי המדינה האסלאמית.
אף שקיימים איים של תמיכה בישראל ביבשת הוותיקה, החיים באירופה בת-ימינו אינם מעניקים את ההכנה הנחוצה להבנת המציאות במזרח התיכון. לפיכך, את חוסר ההבנה כלפי מדיניות ישראל ושל השימוש שהיא עושה בכוח לא ניתן לתקן באמצעות דיפלומטיה ציבורית טובה יותר. הגישות האירופיות המוטות הן תוצאה של מטען תרבותי ושל צבר גישות שונה לחלוטין ביחס לסוגיות ביטחון ומדיניות חוץ.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר.
תמונה: Bigstock
- בניית אתרים